05/15/2020
דוד נזרי
סופר אבא הוא לא זה שמתעורר בבוקר, מכין את שני הילדים לגן, מאכיל אותם, ולוקח אותם בזמן שהאמא עדיין ישנה.
אלא זה שעושה את כל זה מבלי להתחשבן.
ההתחשבנות היא אחת הבורות הכי כואבים בזוגיות.
קודם כל כי זה שם אותי, האבא, בתחושה קשה, שאני עושה יותר מידי, יותר ממה שאני רוצה, צריך או אמור לעשות. שנית כי זה מפריד אותי מהשותפה שלי, מרחיק אותי ממנה ומעצים את תחושת הלבד.
זה שם אותי במקום בו יש אותי, ויש אותה, לא כשותפים רגשיים למסע אלא כמו שני שותפים עסקיים.
כאשר אני מתחשבן קשה לי לראות את הצרכים שלי (היא אשמה בקושי שלי)
וקשה לי לראות את הצרכים שלה (כי אני בביקורת על מי שהיא)
לא להתחשבן (להתחשב). עבורי זה לעשות כל הזמן את המקסימום שאני יכול, את המאה אחוז שאני יכול. זה מאפשר לי להתחשב במוגבלות שלי ושלה, חמלה לעצמי ולה, וזה מאפשר לי לגלות כוחות שמעולם לא ידעתי שיש לי.
זה הידיעה שבת הזוג שלי לא חייבת לי כלום.
אף פעם
ידיעה שמשחררת אותי ואותה מכל התפקידים ומאפשר חופש מוחלט
לבחור,
בכוחות שלי,
בחמלה שלי,
לבחור באבא שאני רוצה להיות
‘אבהות עם מהות’
מרחב עומק